לנשום

פעולה כל כך רפלקסיבית ובסיסית ולכן אנחנו לא חושבים עליה מספיק.

לנשום עבורי זה רגע להבין מה קורה סביבי ולהביט פנימה:

מה אני מרגישה? מה אני צריכה עכשיו? איך אני ממשיכה מפה?

הפסקה קריטית למוח להבין, ללב להתרחב ולגוף לקבל את המשאב הכי משמעותי שאנחנו יכולות לתת לו ברגע זה, חמצן.

ללא הרגע הזה אנחנו עובדות על אוטומט. מגיבות ללא חשיבה, עובדות ללא מנוחה.

לא מחוברות לכאן ועכשיו.

רציתי רק להזכיר שאנחנו מגיבות טוב יותר אחרי נשימה עמוקה אפילו אחת.

זה בסדר לא מיד להגיב, בטח אם אנחנו לא בטוחות מה יצא מאיתנו.

מול הילדים שלנו אנחנו צריכות להחזיק מורכבות גדולה.

כזאת שצריכה:

להכיר את הסביבה (איפה אני כרגע? מה מתאים לפה ועכשיו?), את הצורך של הילד/ה (אני רוצה עכשיו!), את הרגש לו/ה (בילדים צעירים ישנם רק 4 רגשות- כעס, שמחה, עצב או פחד) וגם את הצורך שלנו (אני חייבת לסיים את המשימה הזאת או אני ממש מאחרת), הרגש שלנו (אני עייפה, מוטרדת, מובכת).

כל כך הרבה דברים באותו הרגע וכל מה שנותר לעשות זה רגע לעצור. לנשום.

לחשב את הדברים, להרגיש לעומק את התחושות, להבין את הפיזי, הגוף, הסביבה ולפעול.

לרוב אנחנו תגובתיים. צריכות להגיב מיד, משהו עומד ליפול ומיד להושיט יד ולהציל אותו, משהו כואב לנו ומיד להפסיק אותו, משהו מעמיס עלינו ומיד לשחרר אותו.

הזמן הוא פקטור משמעותי ברגע הזה.

הצורך בשליטה הוא גדול מאיתנו.

עכשיו בואו ניקח את הרגש הזה, שליטה, וננסה לתקן את החשיבה עליו. השליטה שלנו מתחילה עם זה שאנחנו עוצרות הכל. זו שליטה מוחלטת. שליטה בנשימה, בתגובה.

במקום מיד להגיב אנחנו שולטות בעצמנו, במילים שיוצאות מאיתנו, בתנועות שהגוף עושה.

נסי לדמיין איתי את הכוס מלאת המיץ פטל נופלת מהידיים הקטנות של הילד/ה שלך.

אני רק מזכירה שאת רוצה שתפתח עצמאות ותנסה לעשות דברים לבד, את מעוניינת שתעשה טעויות שתוכל ללמוד על בשרה את התוצאה, את גם מעוניינת באימון הפיזי של הקשר עין יד שלו/ה. ועם זאת רמת החרדה עולה, היא לרגע כמעט מפילה ולך נעצרת הנשימה, אולי את אפילו מצליחה לשלוט בזה אבל את עם העיניים שלך מסתכלת על התהליך, בוחנת את התנועה המגושמת, כבר רואה את הכוס נופלת ונשפכת מתחת לספה ועל האייפד או השלט ואת רואה אותו או אותה נופלים אחורה וגם דופקים את הראש, ככה זה עם שליטה, המון חזרות גנרליות על הגרוע מכל, וכל האנרגיה הזאת מורגשת סביבך, הילד/ה מרגישים את זה מאיתנו, וזה יוצר את הפעולה ההפוכה ממה שאנחנו רוצות שיקרה.

מכירה את זה שאם מסתכלים על הרגליים בזמן שיורדים במדרגות אז שוכחים איך ללכת? או שדווקא שמסתכלים הדברים יוצאים לא טוב? אז ככה, אבל עם עיניים רכות ותמימות של ילד/ה.

עכשיו אנחנו נושמות. נשימה עמוקה ומרגיעה. אני אומרת לעצמי "אז הכי הרבה ישפך, גם עם זה נתמודד בגבורה" אבל את יכולה לבחור כל משפט אחר שיעזור לך להבין שכרגע הכוס לא בידייך (ליטרלי) ולכן השליטה לא אצלך.

איפה השליטה כן אצלך? ובכן, בתגובה שלך.

איך את רוצה להגיב? לנשום.

מה את רוצה שילד/ה יראו? לנשום.

מה אני רוצה להשיג מהסיטואציה? לנשום.

אני צריכה לחשוב עכשיו בבהירות. לנשום.

יתכן שיעזור להפסיק להסתכל, יכול להיות שאת צריכה לחשוב על משהו אחר, יכול להיות שיעזור לך ללכת להביא את גליל הנייר מהחדר השני (לכל מקרה). מה שאת צריכה תעשי.

הרי אם זה היה אדם אחר לא היית יושבת ומסתכלת עליו מרים כוס ועובר איתה חצי חדר נכון? בטח לא היית מדמיינת את כל הזוועות שדמיינת עכשיו. יכולה להיות שם אפשרות של לסמוך, לשחרר ולבטוח בסיטואציה. ולכן הייתי ממליצה לנסות לעשות את התרגילים האלה עם התכוננות מחודשת.

זה בסדר למנוע מצבים מראש אם אנחנו לא ביום להיט, זה בסדר לשים גבול פנימי וחיצוני שזה לא נעים או מקובל, זה גם בסדר להגיב בכעס או תסכול, רק לעשות את הדברים עם שליטה עצמית.

שם השליטה שלנו היא באחריותינו.

תודה שקראת עד פה,

אני אנג'ל לבון. אני אמא לילדה, בת זוג, מדריכת הורים ואני לוקחת המון נשימות ביום, על הכל.

לפני שאני מגיבה למייל, לפני שאני מתחילה לנקות את המטבח ואפילו תוך כדאי הכתיבה הזאת ממש לקחתי כמה נשימות עמוקות ומרגיעות.

למה? כי אני מרגישה שזה מפקס אותי. אני ממש זקוקה לזה.

אני רואה את התוצאות של זה מול קונפליקטים שאני רוצה להגיב בשליטה. מול הילדה שלי שכרגע צריכה שאהיה מווסתת רגשית כי היא ברגע קשה. מול הבן זוג שלי שאנחנו מתווכחים ואני רוצה שהריב יוריד הילוך.

אני יודעת כבר הרבה שנים שהדבר היחיד שאני יכולה לשלוט עליו זו אני (וגם לא תמיד) ולכן זה שחרר אותי מסיטואציות אחרות, ממריבות מיותרות ומהדחף הזה סביבי.

אני מאמינה שבזכות זה נהיתי יותר קלה לעיכול, יותר נעימת הליכות, יותר קשובה. המוח שלי פנוי מכל זה לדברים שחשובים לי באמת. להיות טובה יותר לי ולסביבתי.